טקסט הקדמה בדיקה לפי התנ״ך, המשפחה היא המוסד העתיק ביותר והראשון בהיסטוריית האנושות. היא נוצרה ביום השישי כיצירה האחרונה של הבריאה האלוהית וסימנה את תחילת ההיסטוריה האנושית.
טקסט מאמר מלא משפחה לא באה בעצמה. הרעיון והאירוע לא היו תוצאה של יוזמה אנושית או של תוצאה פשוטה של מקרה. אלוהים ברא משפחות. ההתייחסות יוצאת הדופן הזו לסוכן על-טבעי ניתנת בסיפור בראשית בשתי דרכים. ראשית, היא מנוסחת במפורש בדוח שאומר שאלוהים "בראם" "בצלמו" (בראשית 1:27). שנית, היא מרומזת באופן משתמע דעת דרך התקן הספרותי של מקבילות המקשרות בין שני דוחות בריאה של בראשית (בראשית 1:1-2:4א//2:4ב-25; ראה תרשים) וכך מביאה את בריאת המשפחה בטקסט השני (בראשית 2:23-24) לקשר עם בריאת השבת בטקסט הראשון (בראשית 2:1-3).
משפחה וצלם אלוהים
התייחסות משפחה לייצור של צלם אלוהים מעבירה מספר שיעורים שכדאי להתחשב בהם בהתבוננותנו על משמעות והתפקיד של משפחה.
שיעור של עימות. זה קודם כל מאשר שצלם אלוהים יכול להתממש רק בהקשר של משפחה, כאשר גבר ואישה ובהמשך ילדים והורים מתעמתים עם הויס-א-ויס, או "האחר", כפי שאומר הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס. אתה הופך לצלם אלוהים; זה המילוי של מי שאתה בהטוב שלך, אך רק אם אתה משעבד את עצמך לאותה מאבק קשה וגנואיני. זה אחד המסרים הרוחניים הרשומים בשם ישראל (ראה בראשית 32:22–32). כדי להסתמך על שמו החדש, ישראל, יעקב היה צריך להיאבק עם "האחר"—אלוהים ואדם. צלם אלוהים, הפרטיות האנושית, פורחת רק ככל שאנו מאותגרים על ידי האחר, על ידי הייחודיות שלו או שלה.
שיעור באחריות. משפחה אינה רק מתנה מלמעלה, לא רק בריאה אלוהית. זה גם כרוך בתגובה מלמטה. בעניין מעניין, המסורת היהודית קוראת שיעור זה של אחריות אנושית בנוסחה בריבוי, "בואו נברא אדם בצלמנו" (בראשית 1:26). הרעיון הוא שצלם אלוהים בבן אדם אינו מוצר פסיבי בלבד אלא תהליך דינמי. האדם לא רק מקבל; הוא או היא גם מגיבים באופן פעיל ומשתתפים ב"בנייה" של הטביעה האלוהית בתוכם. דרך אגב, המילה העברית למשפחה היא בית (בית). להקים משפחה פירושו "לבנות בית" (דברים 25:9). השפה הזו כוללת מאמץ אנושי ועמל קשה. משפחה לא רק "בית מתוק בית" להנאה רומנטית. זה לא מתקבל בקלות. זה במקום זאת משהו לבנות יום אחר יום, לבנה אחרי לבנה, עם כאב אך גם עם טיפול, כי זה משהו קשה וקבוע להשגה ולשמירה.
שיעור של הבדל. המקבילה בין בית למשפחה גם מעבירה שיעור בנוגע לאופי הרכיבים שיוצרים משפחה. לכל לבנה וכל חומר בבית יש משהו ייחודי וממלא תפקיד ייחודי שהופך אותו לנחוץ לבנייה. זה הייחודיות וזה הגיוון שהופכים את הבית לאפשרי. הלבנה לא מתנהגת כמו אריח, והחלון לא טוען להיות ארובה. כל פרט שונה בהיצג שלו או שלה ובאופיו או באופייה. חיי משפחה לעולם אינם משעממים. הוא מלא הפתעות תגליות חדשות שהופכות את החיים למעניינים וועשירים.
שיעור של סולידריות. ובכל זאת, כל אלמנט של הבית לא נשאר בעצמו. הלבנה, האריח, החלון והארובה משרתים זה את זה, וכל אחד מעבר זה לזה, הם משרתים מטרות גבוהות יותר: החברה, היקום והאלוהים. לכן הם חייבים להתייחס זה לזה, וכל אחד משתתף בהפוך את הבית לאפשרי, נוח, נעים ושימושי. האריח לא הולך בדרכו שלו, והלבנה לא עוקבת אחר נטיותיה האישיות. לא אחד היה מעז להכריז על עצמאות ולחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה וזה "זה לא העניין שלך". הם כולם יודעים שהם תלויים זה בזה. אם אריח נשבר, הלבנה תיסבול. אכן, "לא לבנה או אריח הוא אי".
משפחה ושבת
הקשר התנ"כי בין משפחה לשבת אינו מעיד רק בשלבי ההיסטוריה האנושית בבראשית 1 ו-2. הקשר הזה חוזר על עצמו בתחילת ההיסטוריה של ישראל. בחוק שניתן בהר סיני, המצווה על משפחה קשורה למצווה על שבת. הם עוקבים זה אחרי זה בסדר הדינים. הם גם מחוברים מבחינת סגנון שכן הם שתי המצוות היחידות המובעות בחיוב עם אותה צורה דקדוקית של אינפיניטיבי מוחלט: מצווה רביעית: "זכור [זכור] את יום השבת" (שמות 20:8); מצווה חמישית: "כבד [כבד] את אביך ואמך" (שמות 20:12). אותו הקשר מציג גם את חוקי הטקס בספר ויקרא: "כל אחד מכם יכבד את אמו ואת אביו ושמור את שבתותי; אני ה' אלוהיך" (ויקרא 19:3). הקשר הזה בין שבת ומשפחה מכיל מספר שיעורים חשובים.
שיעור של זמן. הקשר בין שבת ומשפחה מלמד אותנו מה שאברהם הెשל הזכיר לנו, כלומר שהערך של הזמן צריך להתגבר על ערך המרחב. מתנת הזמן והנוכחות שלנו חשובה יותר מתנה של חפצים או כסף. שבת היא היום בו אנחנו מפסיקים לעבוד, אנחנו מפסיקים להשיג ואנחנו מפסיקים להעריך את המרחב וחפצים. זה היום שבו אנחנו למדים שיש לנו זמן—יום בו אנחנו יכולים לשתף זמן ביחד. שבת, לכן, היא יום המשפחה בעיקר.
שיעור של חן. שבת היא היום בו אנחנו זוכרים שזה לא ההישגים שלנו שחשובים, אלא המתנה שאנחנו מקבלים מאחרים—מאלוהים ומהוריים, מזוגתינו ומאחינו. הכנסת הפרספקטיבה הזו של חן לתוך חיי המשפחה תעזור לנו להעריך זה את זה ולהיות אסירי תודה. אנחנו נלמד לא לקחת את המתנה כמובנת מאליה אלא ליהנות ממנה כמשהו שלא הייתה לנו זכות, בדיוק כפי ששבת ניתנה באופן פרדוקסלי לאדם וחוה כתגמול על העבודה שהם לא עשו. נטייה זו של חן והכרת תודה תתרום ליצירת אווירת אהבה וששון וכך לתוך קידום משפחה שמחה.
שיעור של חובה. ראוי לציין כי גם משפחה וגם שבת ניתנו לאנושות כמצוות, כאילו הם לא היו תוצרים טבעיים וספונטניים. הצלחה של משפחה אינה תלויה רק בתחושות גדולות ורגשות, או מילים נחמדות וחיוכים. האושר והשרידות של משפחה גם תלויים בחובה הכרחית שצריכה להשחיל אותנו לכבוד (דברים 5:16), להראות אהבה (בראשית 25:28; 32:4), להישאר נאמנים (שמות 20:14), ולעשות את העבודות (בראשית 18:7). למעשה, אהבה וחובה תלויים זה בזה. אהבה הופכת חובה לאפשרית וקלה, וחובה הופכת אהבה לחזקה ודוגמת.
שיעור של זיכרון. גם שבת וגם משפחה מעבירים אותו קול לזיכרון. הם שניהם מזמינים הערכה וכבוד לעבר. השבת מזכרת אותנו לשורשי היקום, והמשפחה מזכרת אותנו לשורשים האישיים וההיסטוריים שלנו. דרך השבת, אנחנו זוכרים שאנחנו אנשים שנברא בצלם אלוהים. דרך המשפחה, אנחנו זוכרים את הגנאלוגיה שלנו, את ההיסטוריה של אבותינו ובסופו של דבר מי שאנחנו בחברה האנושית. בדיוק כמו שבת מתפקדת כמכשיר פדגוגי החוזר על השיעור מהעבר הרחוק שבוע אחרי שבוע, המשפחה מתפקדת כקהילה דתית השומרת על מסורות העבר ומעבירה אותן דרך הנחיה ופולחן (דברים 6:7; מיכה 7:6).
שיעור של תקווה. כמו כן מעניין שגם שבת וגם משפחה הם גם קבלני ברכות, המציעים, בכך, לשניהם, אופק של פוריות ותקווה. כי ברכה תמיד בתנ"ך קשורה לעדויות ללנקודה של עתיד עשיר, בריאות, אורך חיים, והרבה ותשמחות קבועות (בראשית 22:17–18). השבת הופכת על כדור הארץ לסימן של
