טקסט ההקדמה לפי התנ״ך, המשפחה היא המוסד העתיק ביותר וה ראשון בהיסטוריה של האנושות. היא נוצרה ביום השישי כעבודת אחרונה של הבריאה האלוהית וסימנה את תחילת היסטוריית האנושות.

המשפחה לא באה מעצמה. הרעיון והאירוע לא נשאו מן היוזמה האנושית או מן התוצאה הפשוטה של מקרה. אלוהים ברא משפחות. התייחסות יוצאת דופן זו לסוכן על-טבעי ניתנת בסיפור בראשית בשתי דרכים. ראשית, היא מנוסחת במפורש בדוח שאומר שאלוהים "בראם" "בדמותו" (בראשית א:כז).

Testing H1 Size

שנית, היא מרומזת בעקיפין דרך המכשיר הספרותי של המקביל שמקשר בין שני דוחות בראשית של הבריאה (בראשית א:א-ב:ד א//ב:ד ב-כה; ראו תרשים) וכך מביא את הבריאה של המשפחה בטקסט השני (בראשית ב:כג-כד) לקשר עם בריאת השבת בטקסט הראשון (בראשית ב:א-ג).

Testing H2 Size

קשר בין משפחה לייצור דמותו של אלוהים מעביר מספר שיעורים שכדאי לשקול בהשתקפותנו על משמעות וממשק המשפחה.

שיעור של התמודדות. זה קודם כל מאשר שדמותו של אלוהים ניתן להשיג רק בהקשר של משפחה, שבה גבר ואישה ובהמשך ילדים והורים מתמודדים עם ה-vis-à-vis, או "האחר", כפי שביטא זאת הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס. אתה הופך לדמותו של אלוהים; זו הגשמת מי שאתה במישלך הטוב ביותר, אך רק אם תמסור את עצמך למאבק זה קשה וגנואיני. זה אחד מהשיעורים הרוחניים הרשומים בשם ישראל (ראו בראשית לב:כב–לב). כדי שיזכה לשמו החדש, ישראל, יעקב היה צריך להתאבק עם "האחר"—אלוהים ואדם. דמותו של אלוהים, הפרטיות האנושית, פורחת רק בחלל שבו אנחנו מתגרים על ידי האחר, על ידי הבדלו.

Testing H3 Size

הקשר התנ"כי בין משפחה ושבת לא רק שהוא מעוד בשלבי ההיסטוריה האנושית בבראשית א וב

שיעור באחריות. משפחה אז היא לא רק מתנה מלמעלה, לא רק בריאה אלוהית. היא גם כרוכה בתגובה מלמטה. מעניין שהמסורת היהודית קוראת שיעור זה של אחריות אנושית בנוסחה בריבוי, "נעשה אדם בדמותנו" (בראשית א:כו). הרעיון הוא שדמותו של אלוהים באדם אינה מוצר פשוט פסיבי אלא תהליך דינמי. אדם לא רק מקבל; הוא או היא גם מגיבים באופן פעיל ומשתתפים ב"בנייה" של הטבע האלוהי בו או בה. לדוגמה, המילה העברית למשפחה היא בית (בית). הקמת משפחה פירושה "לבנות בית" (דברים כה:ט). שפה זו מרמזת על מאמץ אנושי ועמל קשה. משפחה היא לא רק "ביתו של כל אדם" שיש ליהנות ממנו בהרומנטיקה. היא לא מושגת בקלות. היא במקום זאת משהו שצריך לבנות יום יום, לבנייה אחרי לבנייה, עם כאב אבל גם עם טיפול, מכיוון שזה משהו קשה ויקר להשגה ולשמירה.

שיעור של הבדל. ההקבלה בין בית למשפחה גם מעבירה שיעור לגבי טבעם של המרכיבים שיוצרים משפחה. כל לבנייה וכל חומר בבית יש משהו ייחודי וממלא תפקיד ייחודי שהופך אותו לנדרש לבנייה. זה הייחודיות והגיוון הזה שמכינים את הבית. הלבנייה לא מתנהגת כמו קרמיקה, והחלון לא טוען שהוא ארובה. כל פרט הוא שונה בהופעתו ובאופיו. חיי משפחה לעולם לא משעממים. הם מלאים בהפתעות ובגילויים חדשים שהופכים את החיים למעניינים ועשירים.

שיעור של סולידריות. ובכל זאת, כל אלמנט של הבית לא נשאר בעצמו. הלבנייה, הקרמיקה, החלון והארובה משרתים אחד את השני, וממעבר לאחד את השני, הם משרתים מטרות גבוהות יותר: חברה, היקום ואלוהים. לכן הם חייבים להיות בקשר אחד עם השני, וכולם משתתפים בהכנת הבית לאפשרי, נוח, נעים ושימושי. הקרמיקה לא הולכת בדרכה שלה, והלבנייה לא עוקבת אחר הנטיות האישיות שלה. אף אחד לא היה מעיז להכריז על עצמאות וחושב שיכול לעשות מה שהוא רוצה וש"זה לא עסק שלך". הם כולם יודעים שהם תלויים אחד בשני. אם קרמיקה נשברת, הלבנייה תסבול. אכן, "אין קרמיקה או לבנייה שהם אי".

Testing H4 Size

הקשר התנ"כי בין משפחה ושבת לא רק שהוא מעוד בשלבי ההיסטוריה האנושית בבראשית א וב. קשר זה חוזר על עצמו בתחילת ההיסטוריה של ישראל. בחוק שניתן בהר סיני, הציווי על משפחה קשור לציווי על שבת. הם עוקבים זה אחר זה בסדר החוקים. הם גם קשורים בסטיל מכיוון שהם שני הציוויים היחידים המבוטאים חיוביים עם אותה צורה דקדוקית של אינפיניטיב מוחלט: הציווי הרביעי: "זכור את יום השבת" (שמות כ:ח); הציווי החמישי: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ:יב). אותו קשר גם מציג את חוקי הטקס בספר ויקרא: "כל אחד מכם יירא את אמו ואת אביו וישמור את השבתות שלי; אני ה' אלוהיך" (ויקרא יט:ג). קשר זה בין שבת משפחה מכיל מספר שיעורים חשובים.

שיעור בזמן. הקשר בין שבת ומשפחה מלמד אותנו על מה שאברהם השל הזכיר אותנו, כלומר שערך הזמן צריך להיות עדיף על ערך המרחב. המתנה של הזמן והנוכחות שלנו חשובה יותר מהמתנה של חפצים או כסף. שבת היא היום שבו אנחנו מפסיקים לעבוד, אנחנו מפסיקים להשיג, ואנחנו מפסיקים להעריך מרחב וחפצים. זהו היום שבו אנחנו למדים שיש לנו זמן - יום שבו אנחנו יכולים לשתף זמן ביחד. שבת היא, לכן, יום המשפחה בזכות היתר.

שיעור של חסד. שבת היא היום שבו אנחנו זוכרים שזה לא ההישגים שלנו שחשובים, אלא המתנה שאנחנו מקבלים מאחרים - מאלוהים ומהוריינו, בני זוגנו ואחינו. הצגת נקודת מבט זו של חסד לתוך חיי משפחה תעזור לנו להעריך אחד את השני ולהיות הכרים. אנחנו נלמד לא לתת את המתנה כמובנת מאליה אלא ליהנות ממנה כמשהו שלא היינו ראויים, בדיוק כפי שהשבת ניתנה באופן פרדוקסלי לאדם וחווה כתגמול עבור העבודה שהם לא עשו. שכלנות זו של חסד והודיה תתרום ליצירת אווירה של אהבה וישמחה וכך לקידום משפחה מאושרת.

Testing H5 Size

שיעור של חובה. ראוי לציין שגם משפחה וגם שבת ניתנות לאנושות כציוויים, כאילו הם לא היו מוצרים טבעיים וספונטניים. הצלחתה של משפחה לא תלויה רק בתחושות וברגשות גדולים, או מילים נחמדות וחיוכים. האושר והשרידות של משפחה תלויים גם בחובה הנחוצה שצריכה להשתק אותנו לכבד (דברים ה:טז), להראות אהבה (בראשית כה:כח; לב:ד), להישאר נאמנים (שמות כ:יד), ולעשות את העבודות (בראשית יח:ז). למעשה, אהבה וחובה תלויות זו בזו. אהבה הופכת חובה לאפשרית וקלה, וחובה הופכת אהבה לחזקה ולטווח ארוך.

שיעור בזיכרון. גם שבת וגם משפחה מעבירים את אותה קריאה לזיכרון. שניהם מזמינים הערכה וכבוד לעבר. השבת מזכרת אותנו את השורשים של היקום, והמשפחה מזכרת אותנו את השורשים האישיים וההיסטוריים שלנו. דרך השבת, אנחנו זוכרים שאנחנו בני אדם שנבראו בדמות אלוהים. דרך המשפחה, אנחנו זוכרים את היוחסין שלנו, את ההיסטוריה של אבותינו, ובסופו של דבר מי אנחנו בחברה אנושית. בדיוק כמו ששבת מתפקדת כמכשיר פדגוגי שחוזר על השיעור מן ההיסטוריה הרחוקה שבוע לאחר שבוע,