חלק התורה השבועי הראשון הוא בראשית (Bereshit), שמשמעותו "בתחילה". יש אי-התאמה דקדוקית. האם חוסר התאמה זה בין הנושא וההפועל הוא טעות? בואו נבחן זאת בהרחבה.
(בראשית א:א-ו:ח). חלק התורה השבועי הראשון נקרא בראשית (בראשית), שמשמעותו "בתחילה." אלו הן המילים הפותחות של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ), שמשמעותן "בתחילה, אלהים ברא את השמים ואת הארץ." קורא המכיר עברית יבחין בחוסר התאמה דקדוקית במשפט זה. בביטוי "ברא אלהים" (ברא אלהים, "אלהים ברא"), הסיום "ים" (im) במילה "אלהים" (אלהים), המתורגם בתנ"ך הסינודלי כ"אלהים," מצביע על כך שהשם עצם זה בצורה רבים. עם זאת, הפועל "ברא" (ברא, "ברא") הוא יחיד. האם אי-התאמה זו בין הנושא והפועל היא שגיאה? בואו נחקור זאת עוד.
בתורה, שם עצם זה לפעמים מתייחס לאלוהות או אל בכללי. במקרים כאלה, המילה "אל" מתייחסת לאלים כופרים או לאלוהויות אחרות, ולכן השם העצם "אלהים" צריך להסכים עם פועל רבים. לדוגמה, במשפט "לא יהיו לך אלהים אחרים לפני" או "אחרים אלהים" (אלהים אחרים), הנושא והפועל שניהם רבים. עם זאת, בקטע זה, "אלהים" הוא שם עצם יסודי, הנגזר מהשורש "אל" (אל), שמשמעותו "אלוהות."
אז, מדוע יש חוסר התאמה בין הנושא והפועל בביטוי הראשון בעברית, "בתחילה, אלהים ברא את השמים ואת הארץ"? הצורה הרבים של "אלהים" הייתה נושא הרהור לרבנים במשך מאות שנים. הוצעו פירושים שונים. חלקם הסבירו את השימוש בצורה הרבים כמציין ביטויים מרובים של כוחו של אלהים.
חוסר התאמה דקדוקי דומה נמצא בפסוק 26 של הפרק הראשון של בראשית. זה אומר, "ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים." הפועל "אמר" בעברית, "ויאמר" (ויאמר), הוא יחיד, בעוד שהשם העצם "אלהים" ("אלהים") הוא שוב רבים. לפיכך, אי-ההתאמה לא מצביעה על אלים שונים אלא על השם של אלוהות. עם זאת, הטקסט ממשיך עם "בצלמנו כדמותנו." איך יש להבין זאת?
בתוך מדרשים רבים (אוספים של דרשות שנשמעו בבתי כנסת על טקסטים של תורה), רבנים שונים מנסים להסביר למי אלהים מדבר. מדוע "בצלמנו"? מה משמעות "נעשה"? הם לא מספקים תשובה סופית. אך אנו יכולים לנסות להבין על ידי בחינת קטעים אחרים בבראשית הקשורים לתהליך הבריאה.
הפרק הראשון של בראשית מתאר את בריאת כדור הארץ מ"נקודת מבט של ציפור," בעוד שהפרק השני נותן תיאור מקרוב, מפורט יותר של אותו תהליך. בתיאור המפורט של אדון יוצר אדם מעפר האדמה, אנו נתקלים בשם אחר לאלהים, שבתורה תמיד כתוב בארבע האותיות העברית "יהוה" (יוד-הא-ואו-הא), שלעתים קרובות מוחלף במסורת היהודית בקריאה "אדוני" ובלטינית ידוע כ"טטרגרמטון." מעניין, רבי שניאור זלמן, מנהיג יהודי, דן בשני השמות הללו של אלהים -- "יהוה" (יוד-הא-ואו-הא) ו"אלהים" (אלהים) -- בספרו *תניא.* לפי הפירוש שלו, השם הראשון, "יהוה," מייצג את אלהים כקרוב לאנושות, בעוד שהשני, "אלהים," מתייחס לתעלית של אלהים, כלומר להיות מעל ומעבר לכל דבר.
קונספט מרתק זה של הטבע הכפול של אלהים משקף רעיון דומה במחשבה יוונית על אלוהויות. במיתולוגיה יוונית, האלים האולימפיים היו גלויים וגם אנתרופומורפיים -- קרובים לאנושות ודומים לאנוש. מאוחר יותר, ה"λόγος" (לוגוס) הפלטוני, כגלמוי של הסבל העולמי, הפך קיצוני מרוחק ותעלית, כל כך רחוק שהיה בלתי אפשרי לאנושות "להגיע" אליו.
הטבע הכפול הזה של אישיות אלהים מודגם בחלק השבועי הראשון, המציג שני שמות של אלוהות אחת המייצגים שני היבטים עיקריים של היותו: התעלית שלו (קיום מעל ומעבר לכל דבר) והנמצאות שלו (קרבה לאנושות). לפיכך, ההבדל בשמות של אלהים אינו מקרי אלא מוצדק ובעל משמעות עמוקה.
הבחנה זו מודגשת על ידי הפעלים המשמשים לתיאור תהליך בריאת אלהים. בפרק הראשון של בראשית, הפועל המשמש ב"בתחילה, אלהים ברא" הוא "ברא" (ברא). בפרק השני, הפועל המשמש ליצירת האדם הוא "יצר" (יצר). הפועל הראשון, "ברא," משמש רק ביחס לאלהים. ישנם פעלים שונים נוספים ליצירה או להיווצרות דברים, וניתן ליישם אותם הן על אלהים והן על בני אדם, אך בני אדם לא יכולים לבצע את הפעולה של "ברא." חכמים רבים מאמינים כי "ברא" מתייחס ליכולתו של אלהים ליצור משהו מלא.
תצפית זו היא קריטית בהבנת הייחודיות של טבעו של אלהים ביחס לאנושות, שכן אדם הוא במובן מסוים "דומה" לאלהים בקיבולת יצירתית זו. אך הבריאה האנושית מוגבלת בדרכים שביכולת היצירה של אלהים אינה כך.
כיום, אנשים מאמינים רבים דואגים מטרנד חדש בגנטיקה: ניסויים בשיבוט. הם תוהים: למה לנסות לעשות מה שאלהים עושה? לא משנה עד כמה רחוק יגיעו מדענים, אפילו לנקודה של שיבוט בני אדם, הם לא יכולים לעשות מה שאלהים עושה, כי הניסויים הללו דורשים חומר התחלתי: ה-DNA של אורגניזם חי. אלהים, לעומת זאת, בורא ללא כל חומר קיים מראש. הוא ברא את השמים ואת הארץ כולם מ"אין," ובשביל זה הוא לא היה זקוק לחלקיק יסודי, שגם הוא ברא כולו מ"אין."
מעניין, התיאוריה החלופית, תיאוריית הביג בנג, טוענת כי מחלקיק יסודי זעיר, סופר-אנדרון, שחרור כמות ענקית של אנרגיה במהלך פיצוץ. ואכן, מתמטיקאים, פיזיקאים וחוקרים יכולים לחשב את כמות המסה שהומרה לאנרגיה תוך שימוש בתורת היחסות של איינשטיין, אך הם לא יכולים לענות על השאלה כיצד החלקיק הזעיר הזה התפוצץ או מהיכן הוא בא. הם טוענים שהוא בא מאנרגיית קרינה. אבל מהיכן באה אנרגיית הקרינה? אלו שאלות בתחום "מה בא קודם, הדרגון או הביצה?" והתשובה בלתי אפשרית, בדיוק כפי שהוא בלתי אפשרי להשוות בין יכולות אנושיות וממלכתיות. בני אדם לא יכולים ליצור משהו מאין, אך אלהים יכול כי רק לו יש הכוח ליצור, כפי שבא לידי ביטוי בפועל "ברא."
מצד שני, השם השני של אלהים -- "יהוה" (יוד-הא-ואו-הא) -- מתורגם לרוסית כ"אדון," בעוד שבספטואגינטה, שם זה מתורגם לגריקית כ"κύριος" שהוא קיריוס או "אדון." השם הזה חושף איכות מסוימת של אופיו של האדון. הוא כבר לא בורא אנושות פשוט במילתו, כפי שעשה בעבר: "הוא דיבר, והיה; הוא ציווה, והעמד." כאן, דרך הפועל "ברא," האדון לוקח את עפר הארץ ו, חלקיק אחר חלקיק, כמו קדר, יוצר אדם בידיו שלו. בצורה האחרת, הוא רחוק, מסוגל ליצור הכל מאין במילה, אך בצורה זו, הוא האל הקרוב, מסוגל להכרע ו"ליצור," נוגע בבריאתו בידיו שלו.
הפועל "ברא" מכיל גם את השורש המעניין "בר" (בר). אמנם הפרק הראשון של בראשית אינו כתוב בארמית, בארמית, המילה "בר" משמעותה "בן." אם היינו מתרגמים זאת באופן מילולי לרוסית, זה היה מרמז שבתחילה, אלהים "אימץ" את השמים ואת הארץ. למרות שברוסית חסרה פועל שמשמעותו "לאמץ כבן," הידידות של הפעולה הזו מועברת קרוב בפרק הראשון של בשורת יוחנן, הקובע: "בתחילה היה הדבר, והדבר היה עם אלהים, והדבר היה אלה
