טקסט הקדמה בדיקה על פי התנ"ך, המשפחה היא הרinstitutions הוותיקה ביותר והראשונה בהיסטוריה האנושית. היא נוצרה ביום השישי כיצירה אחרונה של הבריאה האלוהית וסימנה את תחילת ההיסטוריה האנושית.

המשפחה לא הופיעה בעצמה. הרעיון והאירוע לא נבעו מיוזמה אנושית או מתוצאה פשוטה של מקרה. אלוהים יצר משפחות. ההתייחסות יוצאת הדופן הזו לגורם על-טבעי ניתנה בסיפור בראשית בשתי דרכים. ראשית, היא מנוסחת במפורש בדוח שאומר שאלוהים "יצר אותם" "בצלמו" (בראשית 1:27).

Testing H1 Size

שנית, היא מרומזת באופן עקיף דרך הטכניקה הספרותית של המקביל שמקשר בין שני דיווחי הבריאה של בראשית (בראשית 1:1-2:4a//2:4b-25; ראה תרשים) וכך מביא את יצירת המשפחה בטקסט השני (בראשית 2:23-24) לקשר עם יצירת השבת בטקסט הראשון (בראשית 2:1-3).

Testing H2 Size

קישור המשפחה לייצור של צלם אלוהים מעביר מספר שיעורים שכדאי להיחשב בהשתקפות שלנו על משמעות ותפקיד של משפחה.

שיעור של עימות. זה קודם כל מאשר שצלם אלוהים יכול להיות מושג רק בהקשר של משפחה, שם גבר ואישה ולאחר מכן ילדים והורים מתעמתים עם ה-vis-à-vis, או "אחר", כפי שאמר הפילוסוף היהודי אמנואל לוינס. אתה הופך לצלם אלוהים; זו ההשלמה של מי שאתה בהטוב ביותר שלך, אבל רק אם אתה משמית עצמך להיאבק זה קשה וגנואי. זה אחד מהשיעורים הרוחניים הרשומים בשם ישראל (ראה בראשית 32:22–32). כדי שיהיה ראוי לשמו החדש, ישראל, יעקב היה צריך להשתולל עם "האחר"—אלוהים ואדם. צלם אלוהים, הפרט האנושי, פורח רק בכמה שאנו מתורים על ידי האחר, בהבדל שלו או שלה.

Testing H3 Size

הקשר התנ"כי בין משפחה ושבת לא רק מעיד בצעדים של היסטוריה אנושית בבראשית 1 ו-2

שיעור בעריסות. משפחה אז לא היא רק מתנה מלמעלה, לא רק יצירה אלוהית. זה גם כרוך בתגובה מלמטה. מעניין, המסורת היהודית קוראת לשיעור הזה של אחריות אנושית בנוסחה רבים, "בואו נעשה אדם בצלמנו" (בראשית 1:26). הרעיון הוא שצלם אלוהים בתוך האדם אינו פשוט תוצר פסיבי אלא במקום זאת תהליך דינמי. אדם לא רק מקבל; הוא או היא גם משיבים בפעילות ומשתתפים ב"בנייה" של החותם האלוהי בו או בה. אגב, המילה העברית למשפחה היא bayt (בית). להקים משפחה פירושו "לבנות בית" (דברים 25:9). שפה זו מרמזת על מאמץ אנושי ועבודה קשה. משפחה היא לא רק "בית מתוק" ליהנות ממנו רומנטית. זה לא מתקבל בקלות. זה במקום זאת משהו לבנות יום אחר יום, לבנה אחר לבנה, עם כאב אבל גם בטיפול, כי זה משהו קשה ויקר להשיג ולשמור.

שיעור בהבדל. ההקבלה בין בית למשפחה גם מעבירה שיעור בנוגע לאופי של המרכיבים שיוצרים משפחה. לכל לבנה וכל חומר בבית יש משהו ייחודי וממלא תפקיד ייחודי שהופכו הכרחי להבנייה. זה הייחודיות הזו והגיוון הזה שהופכים את הבית אפשרי. הלבנה לא מתנהגת כמו אריח, והחלון לא טוען להיות ארובה. כל אדם שונה במראהו ובאופיו. חיי משפחה לעולם אינם משעממים. הם מלא הפתעות וגילויים חדשים שהופכים את החיים מעניינים ועשירים.

שיעור בהדדיות. ובכל זאת, כל אלמנט של הבית לא נשאר בעצמו. הלבנה, האריח, החלון והארובה משרתים זה את זה, וממעבר לזה, הם משרתים מטרות גבוהות יותר: חברה, היקום, ואלוהים. הם לכן חייבים להתייחס זה לזה, וכולם משתתפים בהפיכת הבית אפשרי, נוח, נעים ושימושי. האריח לא הולך בדרכו שלו, והלבנה לא עוקבת אחר הנטיות האישיות שלה. אף אחד לא היה מעז להכריז על עצמאות ולחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה וש"זה לא העניין שלך". הם כולם יודעים שהם תלויים זה בזה. אם אריח שובר, הלבנה תסבול. אכן, "אין לבנה או אריח הוא אי."

Testing H4 Size

הקשר התנ"כי בין משפחה ושבת לא רק מעיד בצעדים של היסטוריה אנושית בבראשית 1 ו-2. ההתאמה הזו חוזרת בתחילת ההיסטוריה של ישראל. בחוק הנתון על הר סיני, המצווה על משפחה קשורה למצווה על שבת. הם עוקבים זה אחרי זה בעידן של החוקים. הם גם מחוברים בסגנון מכיוון שהם רק שתי מצוות המתבטאות באופן חיובי עם אותה צורה דקדוקית של אינפיניטיב מוחלט: ציווי רביעי: "זכור [zakor] את יום השבת" (שמות 20:8); ציווי חמישי: "כבד [kabed] את אביך ואת אמך" (שמות 20:12). התאמה זו גם מציגה את החוקים הטקסיים בספר ויקרא: "כל אחד מכם יירא את אמו ואת אביו ויישמרו את שבתותיי; אני ה' אלוהיכם" (ויקרא 19:3). הקשר הזה בין שבת ומשפחה מכיל מספר שיעורים חשובים.

שיעור בזמן. הקשר בין שבת ומשפחה מלמד אותנו מה אברהם הסכל הזכיר לנו, כלומר כי ערך הזמן צריך להיות עדיף על ערך המרחב. המתנה של הזמן והנוכחות שלנו חשובה יותר מהמתנה של חפצים או כסף. שבת היא היום שבו אנחנו מפסיקים לעבוד, אנחנו מפסיקים להשיג, ואנחנו מפסיקים לתרום ערך למרחב ודברים. זה היום שבו אנחנו למדים שיש לנו זמן—יום שבו אנחנו יכולים לשתף זמן ביחד. שבת היא לכן יום המשפחה par excellence.

שיעור בחסד. שבת היא היום שבו אנחנו זוכרים שזה לא ההישגים שלנו שחשובים, אלא המתנה שאנחנו מקבלים מאחרים—מאלוהים ומההורים, הבני זוגים, והאחים שלנו. הכנסת הנקודת המבט הזו של חסד לתוך חיי המשפחה תעזור לנו להעריך זה את זה ולהיות בתודה. אנחנו נלמד לא להניח את המתנה כמובנת מאליה אלא ליהנות ממנה כמשהו שלא היינו ראויים, בדיוק כמו השבת ניתנה באופן פרדוקסלי לאדם וחוה כפרס על העבודה שהם לא עשו. מנטליות זו של חסד והודיה תתרום ליצירת אווירה של אהבה וששון וכך לקידום משפחה שמחה.

Testing H5 Size

שיעור בחובה. ראוי לציין כי גם משפחה וגם שבת ניתנים לאנושות כ-commandments, כאילו הם לא היו מוצרים טבעיים וספונטניים. ההצלחה של משפחה לא תלויה רק בתחושות וברגשות גדולים, או במילים נחמדות וחיוכים. האושר והישרדות של משפחה גם תלויות בחובה הכרחית שצריכה להכריח אותנו לכבד (דברים 5:16), להראות אהבה (בראשית 25:28; 32:4), להישאר נאמנים (שמות 20:14), ולעשות את עבודות בית (בראשית 18:7). למעשה, אהבה וחובה תלויות זו בזו. אהבה הופכת חובה אפשרית וקלה, וחובה הופכת אהבה חזקה ועמידה.

שיעור בזיכרון. גם שבת וגם משפחה מעבירים אותו קריאה של זיכרון. שניהם מזמינים הערכה וכבוד לעבר. השבת מזכרת לנו את שורשי היקום, והמשפחה מזכרת לנו את השורשים האישיים וההיסטוריים שלנו. דרך השבת, אנחנו זוכרים שאנחנו בני אדם שנוצרו בצלם אלוהים. דרך המשפחה, אנחנו זוכרים את הגנאלוגיה שלנו, את ההיסטוריה של הקדמונים שלנו, ובסופו של דבר מי אנחנו בחברה אנושית. בדיוק כמו השבת מתפקדת כמכשיר פדגוגי החוזר על השיעור מהעבר הרחוק שבוע אחרי שבוע, המשפחה מתפקדת כקהילה דתית המשמרת מסורות עבר ומעבירה אותם דרך הוראה וסגידה (דברים 6: