This is the first image
This is the second image
This is the third Image
This is the fourth Image
הקדמה לבדיקה קישור המשפחה לייצור תמונתו של אלוהים מעביר מספר שיעורים שכדאי לשקול בהשתקפות שלנו על המשמעות והתפקיד של המשפחה.
שיעור של עימות. ברובו הוא קובע שתמונת אלוהים ניתן להשיג רק בהקשר של משפחה, שם אדם ואישה וחוקי וביתרו מתמודדים עם הזולת, או "האחר," כפי שניסח הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס. אתה הופך לתמונת אלוהים; זו היא התגשמות מי שאתה בחלקך הטוב ביותר, אך רק אם אתה מוקדש את עצמך לאותה מאבק קשה ואמיתי. זהו אחד ההודעות הרוחניות הרשומות בשם ישראל (ראה בראשית 32:22–32). כדי להראות שהוא ראוי לשמו החדש, ישראל, יעקב נאלץ להיאבק עם "האחר" – אלוהים ואדם. תמונת אלוהים, אינדיבידואליות אנושית, פורחת רק כיוון שאנחנו מתקابלים עם האחר, עם ההבדל שלו או שלה.
שיעור באחריות. משפחה אינה אם כן רק מתנה מלמעלה, לא רק יצירה אלוהית. היא גם כוללת תגובה מלמטה. מעניין שהמסורת היהודית קוראת לשיעור זה של אחריות אנושית בנוסחה רבים, "בואו נעשה אדם בצלמנו" (בראשית 1:26). הרעיון הוא שתמונת אלוהים בתוך האדם היא לא תוצר סביל בלבד, אלא תהליך דינמי. אדם לא רק מקבל; הוא או היא גם מגיבים באופן פעיל ומשתתפים ב"בניית" החותם האלוהי בו או בה. אגב, המילה העברית למשפחה היא בית (בית). להקים משפחה פירושו "לבנות בית" (דברים 25:9). שפה זו מרמזת על מאמץ אנושי ועבודה קשה. משפחה היא לא רק ה"בית מתוק בית" שיש ליהנות ממנו באופן רומנטי. זה לא מתקבל בקלות. זהו במקום זאת משהו לבנות יום אחרי יום, לבנה אחר לבנה, עם כאב אך גם עם טיפול, כי זה משהו קשה וחשוב להשגה ולשמירה.
שיעור של הבדל. ההקבלה בין בית למשפחה גם מעבירה שיעור לגבי אופי הרכיבים המרכיבים משפחה. לכל לבנה ולכל חומר בבית יש משהו ייחודי ומילא תפקיד ייחודי שהופך אותו להכרחי לבניין. זה הייחודיות וזה הגוונוניות שהופכים את הבית לאפשרי. הלבנה לא מתנהגת כמו אריח, והחלון לא טוען שהוא ארובה. כל אדם שונה בהופעתו ובאופיו. חיי משפחה לעולם אינם חד-גוניים. הם מלאים בהפתעות ותגליות חדשות שהופכות את החיים לעניינים ועשירים.
שיעור של סולידריות. ובכל זאת, כל אלמנט של הבית לא נשאר בעצמו. הלבנה, האריח, החלון והארובה משרתים זה את זה, וחוץ מזה זה את זה, הם משרתים מטרות גבוהות יותר: חברה, היקום, ואלוהים. הם לכן חייבים להתייחס זה לזה, וכולם משתתפים בהנחת הבית למקום אפשרי, נוח, נעים ושימושי. האריח לא הולך בדרכו שלו, והלבנה לא עוקבת אחר נטיותיה האישיות. אף אחד לא היה מעז להכריז על עצמאות ולחשוב שזה יכול לעשות מה שהוא רוצה וש"זה לא העניין שלך". הם כולם יודעים שהם תלויים זה בזה. אם אריח נשבר, הלבנה תסבול. אכן, "אין לבנה או אריח הם אי."
הקשר התנ"כי בין משפחה ושבת מאושר לא רק בצעדי ההיסטוריה האנושית בבראשית 1 ו-2. הקשר זה חוזר על עצמו בתחילת ההיסטוריה של ישראל. בחוק שניתן בהר סיני, הציווי על משפחה קשור לציווי על שבת. הם עוקבים זה אחרי זה בסדר החוקים. הם גם מחוברים באופן סגנוני מכיוון שהם שני הציוויים היחידים המבוטאים בחיוביות בעל אותו צורה דקדוקית של הנושא המוחלט: ציווי רביעי: "זכור [זכור] את יום השבת" (שמות 20:8); ציווי חמישי: "כבד [כבד] את אביך ואת אמך" (שמות 20:12). אותו קשר גם מציג את החוקים הטכסיים בספר ויקרא: "כל אחד מכם יהיה כבוד אחד לאמו ולאביו ויישמרו את שבתותי; אני יהוה אלוהיך" (ויקרא 19:3). קשר זה בין שבת ומשפחה מכיל מספר שיעורים חשובים.
שיעור של זמן. הקשר בין שבת למשפחה מלמד אותנו מה שאברהם הרשל הזכיר לנו, כלומר שערך הזמן צריך להשתלט על ערך המרחב. המתנה של הזמן והנוכחות שלנו חשובה יותר מהמתנה של עצמים או כסף. שבת היא היום שבו אנחנו מפסיקים לעבוד, אנחנו מפסיקים להשיג, ואנחנו מפסיקים להעריך מרחב וחפצים. זהו היום שבו אנחנו למדים שיש לנו זמן - יום שבו אנחנו יכולים לחלוק זמן ביחד. שבת היא אם כן יום המשפחה בעצמו.
שיעור של חסד. שבת היא היום שבו אנחנו זוכרים שזה לא ההישגים שלנו שחשובים, אלא המתנה שאנחנו מקבלים מאחרים - מאלוהים ומהוריים, בן או בת זוג, ואחינו. הכנסת זה נקודת ראות של חסד לחיי משפחה תעזור לנו להעריך אחד את השני ולהיות כופרים. אנחנו נלמד לא לתפוס את המתנה כמובן מאליו, אלא ליהנות ממנה כמשהו שלא הייינו ראויים, בדיוק כמו שבת ניתנה באופן פרדוקסלי לאדם וחוה כתגמול על העבודה שהם לא עשו. נפש זו של חסד והכרת תודה תתרומה ליצירת אווירה של אהבה וש מחה וכך לקידום משפחה שמחה.
שיעור של חובה. ראוי לציין כי גם משפחה וגם שבת ניתנו לאנושות כציוויים, כאילו לא היו תוצרים טבעיים וספונטניים. ההצלחה של משפחה לא תלויה רק בסנטימנטים ורגשות גדולים, או מילים חיוכים נחמדים. האושר וההישרדות של משפחה תלויים גם בחובה הכרחית שצריכה להשפיע עלינו לכבד (דברים 5:16), להראות אהבה (בראשית 25:28; 32:4), להישאר נאמנים (שמות 20:14), ולעשות עבודות (בראשית 18:7). למעשה, אהבה וחובה תלויים זה בזה. אהבה עושה חובה אפשרית וקלה, וחובה עושה אהבה חזקה וקבועה.
שיעור של זיכרון. גם שבת וגם משפחה מעביר אותו קריאה לזיכרון. שניהם מזמינים הערכה וכבוד להעבר. שבת מזכיר לנו את השורשים של היקום, והמשפחה מזכיר לנו את השורשים האישיים וההיסטוריים שלנו. דרך השבת, אנחנו זוכרים שאנחנו בני אנוש שנבראו בצלם אלוהים. דרך המשפחה, אנחנו זוכרים את הגנאלוגיה שלנו, את ההיסטוריה של אבותינו, ובסופו של דבר מי אנחנו בחברה אנושית. בדיוק כמו שבת מתפקדת כמכשיר פדגוגי שחוזר על השיעור מהעבר הרחוק שבוע אחרי שבוע, המשפחה מתפקדת כקהילה דתית השומרת על מסורות העבר ומעבירה אותן דרך הוראה וסגידה (דברים 6:7; מיכה 7:6).
