בדיקת אורך סוג המאמר הווידאו

טקסט הקדמה לבדיקה לפי התנ"ך, המשפחה היא המוסד העתיק ביותר וראשון בהיסטוריית האנושות. היא נוצרה ביום השישי כעבודת אחרונה של הבריאה האלוהית וסימנה את תחילת היסטוריית האנושות.

טקסט מאמר מלא המשפחה לא באה בעצמה. הרעיון והאירוע לא נולדו מיוזמה אנושית או כתוצאה פשוטה של מקרה. אלוהים ברא משפחות. הפניה יוצאת דופן זו לסוכן כוח על-טבעי ניתנת בסיפור בראשית בשתי דרכים. ראשית, היא מנוסחת במפורש בדוח שאומר שאלוהים "בראם" "בתמונתו" (בראשית 1:27). שנית, היא מוצעת בצורה משתמעת דרך כלי ספרותי של מקביליות המקשרת בין שני דיווחי בראשית של בריאה (בראשית 1:1-2:4a//2:4b-25; ראה טבלה) וכך מביאה את בריאת המשפחה בטקסט השני (בראשית 2:23-24) לקשר עם בריאת השבת בטקסט הראשון (בראשית 2:1-3).

המשפחה וצלם אלוהים

קישור המשפחה לייצור צלם אלוהים מעביר מספר שיעורים שכדאי להתחשב בהם בהשקפה שלנו על משמעות ותפקיד המשפחה.

שיעור של התנגשות. זה קודם כל מאשר שניתן להשיג צלם אלוהים רק בהקשר משפחתי, כאשר גבר ואישה ולאחר מכן ילדים והורים מתמודדים עם ה-vis-à-vis, או "האחר", כפי שהעלה הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס. אתה הופך לצלם אלוהים; זהו קיום מי שאתה בחוכמתך, אך רק אם אתה מכניע את עצמך לאותה מאבק קשה וגנואי. זהו אחד השיעורים הרוחניים הרשומים בשמה של ישראל (ראה בראשית 32:22–32). כדי שיחזיק בשמו החדש, ישראל, יעקב היה צריך להיאבק עם "האחר"—אלוהים ואדם. צלם אלוהים, האינדיבידואליות האנושית, פורח רק במידה שאנחנו מועמתים על ידי האחר, בהבדלו או בהבדלה שלה.

שיעור באחריות. המשפחה אז אינה סתם מתנה מלמעלה, לא סתם בריאה אלוהית. היא גם כרוכה בתגובה מלמטה. מעניין, המסורת היהודית קורא לשיעור זה של אחריות אנושית בנוסחה ברבים, "בואו נעשה אדם בצלמנו" (בראשית 1:26). הרעיון הוא שצלם אלוהים באדם אינו תוצר פסיבי בלבד אלא תהליך דינמי. האדם לא רק מקבל; הוא או היא גם מגיבים בפעילות ומשתתפים ב"בנייה" של החותם האלוהי בתוכם. אגב, המילה העברית למשפחה היא בית (בית). לייסד משפחה פירושו "לבנות בית" (דברים 25:9). שפה זו מרמזת על מאמץ אנושי וקשיים. משפחה איננה רק "בית מתוק בית" שיש ליהנות ממנו באופן רומנטי. זה לא מתקבל בקלות. זה במקום זאת משהו לבנות יום אחרי יום, לבנה אחרי לבנה, עם כאב אבל גם עם אהבה, כי זה משהו קשה ויקר להשיג ולשמור עליו.

שיעור של הבדל. המקביל בין בית למשפחה גם מעביר שיעור לגבי אופי המרכיבים שעושים משפחה. כל לבנה וכל חומר בבית יש משהו ייחודי וממלא תפקיד ייחודי שהופך אותו להכרחי לבנייה. זה הייחודיות וזה הגיוון שהופכים את הבית אפשרי. הלבנה אינה מתנהגת כמו אריח, והחלון אינו טוען להיות ארובה. כל פרד שונה במראהו ובאופיו. חיי משפחה לעולם לא משעממים. הם מלאים בהפתעות וגילויים חדשים שהופכים את החיים למעניינים ועשירים.

שיעור של סולידריות. ואם כן, כל אלמנט של הבית אינו נשאר בעצמו. הלבנה, האריח, החלון והארובה משמשות זה את זה, ומעבר זה לזה, הם משרתים מטרות גבוהות יותר: חברה, היקום ואלוהים. הם, בהתאם, חייבים להיות קשורים זה לזה, והכל משתתף בהפוך את הבית אפשרי, נוח, נעים ושימושי. האריח לא הולך בדרכו שלו, והלבנה אינה עוקבת אחרי נטיותיה האישיות. אף אחד לא היה מעיז להכריז על עצמאות ולחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה וש"זה לא של שלך". כולם יודעים שהם תלויים זה בזה. אם אריח שובר, הלבנה תסבול. אכן, "אין לבנה או אריח הוא איים".

המשפחה והשבת

החיבור התנ"כי בין משפחה לשבת לא רק מעיד בשלבים של ההיסטוריה האנושית בבראשית 1 ו-2. הקשר הזה חוזר בתחילת היסטוריית ישראל. בחוק שניתן בהר סיני, המצווה על משפחה קשורה למצווה על שבת. הם עוקבים זה אחרי זה בסדר הדיניים. הם גם מחוברים מבחינה סטיליסטית, שכן הם שתי המצוות היחידות שבאות לידי ביטוי בחיוב עם אותו הצורה דקדוקית של אינפיניטיב מוחלט: מצווה רביעית: "זכור [זכור] את יום השבת" (שמות 20:8); מצווה חמישית: "כבד [כבד] את אביך ואת אמך" (שמות 20:12). אותו קשר מציג גם את חוקי הטקס בספר ויקרא: "כל אחד מכם ישמור על אמו ואביו וישמור על שבתותי; אני ה' אלוהיכם" (ויקרא 19:3). קשר זה בין שבת ומשפחה מכיל מספר שיעורים חשובים.

שיעור של זמן. החיבור בין שבת ומשפחה מלמד אותנו על מה שאברהם הסכל הזכיר לנו, כלומר שהערך של הזמן צריך להגבור על ערך של מרחב. המתנה של הזמן שלנו והנוכחות שלנו חשובה יותר מהמתנה של עצמים או כסף. שבת היא היום בו אנחנו מפסיקים לעבוד, אנחנו מפסיקים להשיג, אנחנו מפסיקים להערכת מרחב וחפצים. זהו היום בו אנחנו למדים שיש לנו זמן—יום בו אנחנו יכולים לחלוק זמן ביחד. שבת היא, בהתאם, יום המשפחה לכל דבר ועניין.

שיעור של חסד. שבת היא היום בו אנחנו זוכרים שלא ההשגות שלנו שחשובות, אלא המתנה שאנחנו מקבלים מאחרים—מאלוהים ומהוריי, מבני הזוג שלנו ומאחינו. הצגת נקודת מבט זו של חסד לחיי משפחה תעזור לנו להעריץ זה את זה ולהיות אסיר תודה. אנחנו נלמד לא לקחת את המתנה כמובנת אלא ליהנות ממנה כמשהו שלא הגעתה אותו, בדיוק כמו ששבת הנתונה לאדם וחוה באופן פרדוקסלי כחול עבודה שהם לא עשו. מנטליות של חסד והודיה זו תתרום ליצירת אווירה של אהבה וחמלה וכך לקדום משפחה שמחה.

שיעור של חובה. ראוי לשים לב שגם משפחה וגם שבת ניתנות לאנושות כמצוות, כאילו הן לא היו תוצרים טבעיים וספונטניים. ההצלחה של משפחה לא תלויה רק בסנטימנטים רחביים וורגושים, או במילים נחמדות וחיוכים. האושר וההשרדות של משפחה תלויים גם בחובה ניהוגית שצריכה להחייב אותנו לכבד (דברים 5:16), להפגין אהבה (בראשית 25:28; 32:4), להישאר נאמנים (שמות 20:14), ולעשות עבודות (בראשית 18:7). למעשה, אהבה וחובה תלויים זה בזה. אהבה הופכת חובה אפשרית וקלה, וחובה הופכת אהבה חזקה ועמידה.

שיעור של זיכרון. גם שבת וגם משפחה מעבירים את אותו קול לזיכרון. שניהם מזמינים הערכה והכבדה לעבר. השבת מזכירה לנו את שורשי היקום, והמשפחה מזכירה לנו את שורשינו האישיים וההיסטוריים. דרך השבת, אנחנו זוכרים שאנחנו בני אדם שנבראו בצלם אלוהים. דרך המשפחה, אנחנו זוכרים את הגנאלוגיה שלנו, את היסטוריית אבותינו, ובסופו של דבר מי אנחנו בחברה אנושית. בדיוק כמו ששבת מתפקדת כמכשיר פדגוגי שחוזר על השיעור מהעבר הרחוק שבוע אחרי שבוע, המשפחה מתפקדת כקהילה דתית השומרת על מסורות עבר ומעבירה אותן דרך הוראה וסגידה (דברים 6:7; מיכה 7:6).

שיעור של תקווה. זה גם מעניין שגם שבת וגם משפחה הן כמו כן הנמענות של ברכות, המציעות, בהתאם לכל אחד מהם, אופק של פוריות ותקווה. בגלל שברכה בתנ"ך תמיד קשורה להבטחה ולנקודת המבט של עתיד עשיר, בריאות, חיים ארוכים ופי רבים ויהלום (בראשית 22:17–18). השבת הופכת לעל פני כדור הארץ סימן של ת